אבל, אובדן  ואשמה בקרב מחלימים מסרטן

יש שלב שבו מחלימים מתמודדים עם תחושת אבל ואובדן על החיים שהיו. הם חווים שינויים פיזיים, מנטליים ורגשיים שקשה להם לתקשר החוצה.  מערכות היחסים המשמעותיות שלהם עם אחרים השתנו, אבל הכי מפחיד אותם זה שמערכת היחסים שלהם עם עצמם השתנתה לאחר הסרטן.

בתוך כל האתגרים ורכבת ההרים הרגשית בהחלמה, תחושות האבל, האובדן והאשמה דורשות יותר התייחסות גם אם הן פחות מדוברות. 

בכתבה זו ארחיב על תחושות אלו האבל, האובדן ועל תחושת האשמה.

כמי שמלווה מחלימים מסרטן ועוזרת להם להתחבר חזרה אל עצמם,  אני פוגשת את המטרה "לחזור לחיים". כך הם מגדירים את זה, לא אני.

כשחושבים על זה, מדובר במונח מורכב וקשה– "לחזור לחיים".
הרי בכל רגע יש חיים והם קורים מבלי שנחזור אליהם. הם אולי שונים, מאתגרים, טובים, יפים, מטלטלים. אצל מחלימים ההגדרה "לחזור לחיים" פירושה עברנו טלטלה, החיים שלנו התהפכו ואיך ממשיכים לחיות מכאן או איך אם בכלל אפשר לחיות כמו בעבר לפני שחלו. לאו דווקא להישאר באותה העבודה או עם אותן סוגי מערכות יחסים אלא לחיים בלי תחושות חזקות של דאגות, פחדים ואי ודאות . כמיהה לחזור לאותה הרגשה שהם כל יכולים, שהגוף שלהם בריא והם יכולים להיות מוטרדים מדברים פשוטים ושגרתיים לעומת הטרדות שהם פוגשים אחרי שהתמודדו עם הסרטן.

# תחושת הפער

בשלב שנקרא "החלמה" צץ לו הפער הכי גדול בין מה שהיה למה שעכשיו.

בשלב שבו הוגדרו כ"חולים" החיים נטרפו והפוקוס היה על הטיפולים ועל ההחלמה. ואז מגיעים לרגע הזה – אין עדות למחלה או שהמחלה הפכה לכרונית אבל לא מסכנת חיים ומה עכשיו?

איך ממשיכים מכאן הלאה? תופעות לוואי הפיזיים של הטיפולים עדין משבשות את הגוף ותופעות הלוואי של התמודדות עם מחלה משבשת את הנפש.

בשלב ההחלמה התמונה של מה שהיינו לעומת מי שהפכנו להיות הופכת לברורה ולא מניחה.

תמונה שמראה את מי שהיינו בעבר באור זוהר ואת מי שאנחנו היום באור חשוך. יש געגוע עז למי שהיינו, לפעם ולרצון לחיות בלי הצלקת של הסרטן שלעולם לא תעלם.

קיימת הרגשה שאף אחד שלא עבר את הדרך הזו יוכל אי פעם להבין את העננה החשוכה הזו סביב המחלימים ואת העובדה שכואב לדעת שאולי "ימי הזוהר" של החיים כבר לא ישובו. יש חיים מעוננים.

במפגשים בקליניקה למדתי שיש שלבים להחלמה ושכל שלב מביא התמודדויות שונות ורגשות שונים שדורשים תשומת לב וריפוי.

תחושת הפער מייצרת  3 תחושות ורגשות משמעותיים שאני פוגשת בקרב מחלימים. אבל/ אובדן, אשמה וחרדה.

# אבל / אובדן

למרות ההחלמה, הרגע שכל חולה מחכה לו, לדעת שהצליח להתגבר על המחלה, לסיים עם הטיפולים ועם התקופה המאתגרת ולהשאר בחיים, ההחלמה לא תמיד מלווה בהיי או בתחושה הרואית נצחית.

יש רגע של שמחה והודיה שהכל מאחוריהם אבל קצת אחריו מגיעה איזשהי נפילה. נפילה אחרת. החיים ממשיכים ואיך אפשר לעלות על הרכבת ולהמשיך.

אנחנו חייבים להבין, שאפשר גם להיות בהוקרת תודה על ההחלמה וגם להיות בתהליך של התאבלות על האובדנים, על מה שהסרטן לקח.

האובדנים יכולים להיות  פיזיים- יש פחות אנרגיה, יותר עייפות, פחות תחושת מסוגלות, שינויים במראה (שיער, כריתה, צלקות, סטומה, צנתר וכו'), שינוי בתחושה הפיזית – תופעות לוואי של כאב, נימול וכד'…

האובדנים יכולים להיות מנטאלים – שינויים במצב רוח, יותר פסימיות, פחות שמחה, פחות חשק ותשוקה. יותר לא בא מאשר בא.

ויש את האובדנים השקטים. אלה שקשה לשים עליהם את האצבע. אובדנים בקשרים ומערכות יחסים.
זוהי תופעה מוכרת שדווקא לאחר תהליך ההחלמה, יש אנשים שיתרחקו, אם יש ילדים קטנים אולי הם מפחדים ונרתעים להתקרב, ייתכן שגם יש שינוי במקום העבודה.

אבל אחד האובדנים הקשים ביותר, הוא שינוי במערכת היחסים של המחלימים עם עצמם. תחושת דחייה וחוסר מוכרות לגוף שלהם, חוסר התאמה של חוויה מגדרית. כבר לא נשיים/ גבריים, הערכה פחותה ביחס לעצמם וחוסר קבלה.

לאחר ההחלמה, חלה תקופת אבל על אותם אובדנים. והחלק הקשה, היא שלרוב תקופת האבל היא לא מודעת. להפך, היא מגיעה עם דיסאוננס של ״נצחון״ על המחלה.

דרך התיאורים של המטופלים אצלי בקליניקה, אני אנסה לתת לכל מי שהחלימ.ה מסרטן, את הכלים לזהות את תקופת האובדן הראשונית. ****

המטופלים שלי משתמשים במילים כמו עצבות או ירידה במצב הרוח. הם מספרים שזה יכול לבוא לידי ביטוי בדכדוך והצפה רגשית פתאומית. תחושות וחוויות שלא היו להם בזמן המחלה או לפניה. חוויה חדשה.

החוקרת קובלר רוס הגדירה את שלבי האבל האנושיים: הכחשה, כעס, מיקוח, עצב וקבלה.

כמחלימים, אפשר לפגוש את כל הרגשות בסדר הזה או רק חלק מהם. חלק מהמחלימים מרגישים את מכלול הרגשות ביחד תוך חמש דקות, וחלקם לא מזדהים עם אף אחד מהרגשות.

ההכחשה יכולה לבוא לידי ביטוי בלהראות ולהגיד שהכל בסדר, הכל טוב, הנה החלמתי ואני חוזרת להיות חזקה ובסדר או אולי בצורך עז לטרוף את הכל ואת העולם.

הכעס יכול לצוץ למשל בהשוואה לאחרים (הם לא עברו את מה שאתם עברתם), מול הקרובים שהיו שם בזמן הטיפולים ועכשיו כביכול "נוטשים" וחוזרים לשגרה ואתם בתחושה שנשארתם מאחור, כעס על המצב הפיזי שלכם, כעס על הגוף, כעס על כך שנפגשים מסוימים (למשל דייטים/ ראיונות עבודה) תצטרכו באיזשהו שלב לשתף על המחלה ועוד.

מיקוח יכול לבוא לידי ביטוי באמונות וטקסים שנוצרו מול הסרטן. אם אני…. אז אני אהיה בסדר (אוריד שעות בעבודה, לא אחזור לעבוד, לא אהיה בסטרס, אשנה את ההתנהלות שלי בבית, ישים את עצמי במרכז, אתפלל כל יום, אחפש עוד בדיקות ומידע, אתרום / אתנדב, אתגרש וכד')

העצב זהו רגש שחוזר הרבה בקליניקה. לעיתים יש קושי להבחין בין העצב העמוק שמשתלט לבין דכאון.

יש עצב על מה שקרה, עצב על מה שאבד, עצב על השינוי, עצב על החיים. יכול להיות הרבה בכי ותחושה שהכל מציף.

קבלה – השלב האחרון לפי קובלר רוס היא אחד הנושאים המהותיים ביותר שאנחנו עובדים בקליניקה. בתהליך שאנחנו לומדים איך לקבל את עצמנו, את הגוף שלנו אחרי הסרטן, את השינויים, את החיים כמו שהם היום.

תחושת האבל עם קשת הרגשות שלה היא לגיטימית ונורמלית לאחר התמודדות על סרטן. העובדה שהחלמתם ונשארתם בחיים אינה אומרת שאין אבל על העבר, על מי שהייתם ועל האובדנים.

גם אתם וגם הסביבה יכולים לחשוב שאם נשארתם בחיים אז כביכול על מה אתם מתאבלים. יש לכם מזל גדול אז באיזו זכות. אבל זה לא נכון ותחושת האבל היא לגיטימית.

יש לתת לגיטימציה לכל קשת הרגשות שעולה בכם. הרעיון בטיפול הוא לדעת מה לעשות עם הרגשות, לעבור דרכם וללמוד מהם מבלי לדחות או להתנגד אליהם.

הרבה אנשים מגיעים כי יש תחושה שהעצב משתלט עליהם, הם בוכים הרבה וזה מבהיל אותם ולא נעים להם. הם לא היו "אנשים עצובים" ועכשיו הם כן. העצב משפיע על החיות, החשק והמוטיבציה שלהם והם מרגישים מאוד בודדים בתוכו.

בטיפול נזהה מה הרגשות העיקריים והמשמעותיים שחווים ומה עושים איתם.

ככל שניתן יותר מקום ולגיטימציה לרגשות כך נוכל ללמוד מהם ולתת להם לחלוף. ככל שנתנגד להם, הם יתקעו בתוכנו. לפעמים יש תחושה שאם ניתן לגיטימציה לרגשות הם ימשכו לנצח אבל ההיפך הוא הנכון.

מה אפשר לעשות עם הרגשות שעולים?

ישנם מספרים כלים שאפשר להשתמש בהם. במאמר זה, אני הולכת לתת לכם את אחד הכלים שאני הכי אוהבת להתמודדות עם הרגשות שעולים – שלב אחרי שלב.

לתת סביבה בטוחה לרגש – לשים לב איפה ועם מי אני יכול להביא את הרגש במלואו ולהרגיש בטוחים.

לזהות איפה למשל מרגישים בטוח לבכות וליד מי אתם יכולים להביע. חלקכם ירגישו פתוחים יותר מול אחרים וחלקכם יותר פרטיים עם העצב או הבכי.

לנשום לתחושה ולהכיר אותה – רובנו לא מכירים את הרגשות שלנו ואיך הם באים לידי ביטוי בתוכנו. חשוב שנכיר, ניתן מקום לרגש ולתחושות, נמנע מהדחקה, נפתח חוסן ונוכל ללמוד ולהתפתח מתוך הרגשות.

נשמו פנימה וזהו בתוככם מה התחושות למשל שעצב או כעס מעלים בתוככם. כיווץ, לחץ, קוצר נשימה, זרימת דם מוגברת וכד'.

הנשימה לרגש והרגשת התחושות שלו בגוף מאפשרים הכרות עם עצמכם (לכל אחד מופע רגש שונה בגוף) והנעה של הרגש (לעומת הדחקתו או התנגדות שיוצרת תקיעות).

שיום הרגש – השיום מאפשר מסגרת הכלה. תוך כדי הנשימה לרגש תגידו לעצמכם "אני מרגיש/ה עצב ואני יכולה להכיל אותו, אני מרגיש/ה כעס ואני בסדר עם זה".

עצם הנשימה לתחושות ושיום הרגש במשך דקות ספורות יכולים לחולל שינוי באנרגיה. מכיוון שיש קבלה, הכלה ואפשור במקום בהלה או התנגדות אליו.

החקירה של הרגש – איזה מחשבות ואמונות יצרו את הרגש? מה מפעיל את הרגש? מה הוא בא לשנות / להגיד?

חשבו האם האמונות או המחשבות שיצרו את העצב הן האמת המוחלטת. התחילו לסדוק את אותן אמונות/ מחשבות והטמיעו אחרות במקומן.

החיים לא יחזרו להיות מה שהיו/ אני לא אהיה יותר כמו פעם – אני מעריכה את שבריריות החיים היום ולכן בכוונתי לחיות אותם במלואם ולעשות את רצונותיי

המחלה תחזור לי – יש מספיק אנשים שהמחלה לא חזרה להם ובכוונתי להיות ולהאמין שאני כמוהם

אין לי חשק לכלום ולאף אחד- זה זמני וזה הזמן שלי לעצמי, לעכל ולהתאזן בלי לדפוק חשבון

אני כבר לא נשית – בחרתי בחיים וזה גבה שינוי גופני ואני אלמד לחגוג את הנשיות שלי גם עם השינויים.

השלב האחרון הינו תמיכה בעצמכם

שאלו את עצמכם למה אתם זקוקים? מה ינחם או יעזור? תנו לתשובות להגיע מתוככם

זכרו גם שמרגיש לכם שאתם לבד עם התחושות ומצבי הרוח הפכו לגלים סוערים, אל תבהלו.

למדו לנשום, לתת לגיטימציה מבלי להתנגד, שאול את עצמכם שאלות שיובילו לחיבור חזרה אליכם ולסנטר פנימי שיאפשר לגלים לחלוף ולחיות לחזור.

# תחושת אשמה

חלק מהמחלימים שאני פוגשת, בייחוד אלו שהתמודדו עם סרטן קשה חווים תחושת אשמה.

האשמה לא מגיחה מיד,  היא נמצאת  מתחת לאבל או החרדה   ומתעוררת מול נושאים שונים.

למשל כשיש אדם שמכירים, מהחיים האישיים או מהמחלקה (הכרות בזמן טיפולים) שנפטר מהסרטן יכולה לצוץ תחושת אשמה. "למה אני נשארתי בחיים והם לא".

כנ"ל אם יש אדם שמכירים שעובר טיפולים קשים ומורכבים יותר ממה שאתם עברתם – גם כאן יכולה לצוץ השאלה "למה הוא ולא אני".

מעבר לפחדים ולטראומה שמתעוררים, מתחת לכל אלו יושבת תחושת אשמה. אנחנו יכולים להרגיש אשמים שאנחנו בחיים או אשמים בכך שאנחנו לא יותר מיוחדים/ בעלי ערך לעומת אלו שהסיפור שלהם אולי קשה יותר.

תחושת האשמה יכולה להיות סביב הקרובים שלכם- אשמה שלא נמצאים מספיק בשביל הילדים כמו בעבר, אשמה על כך שהשתניתם או שהמראה שלכם השתנה וזה לא פייר לא רק עבורכם אלא גם לקרובים שלכם, אשמה שאין לכם חשק וכוח לבני הזוג שלכם, אשמה שלא חזרתם לעבודה או לשגרה כמו בעבר, אשמה שאתם לא מסוגלים לעשות כמו בעבר, אשמה על הדאגה של אחרים אליכם, אשמה שאתם לא אוכלים מספיק בריא או אין לכם כוח לעשות ספורט, אשמה שאתם לא מרגישים משמעות בחיים או אשמה שאתם לא מרגישים באמת חיים אחרי שהחלמתם.

כפי שכתבתי, האשמה קצת חמקמקה ויכולה להיות בתוך רגשות אחרים של עצב, כעס, בדידות, אבל.

מה אפשר לעשות עם תחושת האשמה שעולה ?

שאלו את עצמכם :

מה הרגשות/ המחשבות שמציפות אשמה?

מה הצורך שלכם ומה אתם יכולים לעשות עם זה?

להיות לבד/ להיות עם אנשים/ לדבר או לכתוב את זה/ הכלה / חיבוק…

מצאו לעצמכם אדם אחד לפחות שיידע להכיל את תחושת האשמה ולהגיד לכם את המילים הנכונות שיזכירו לכם שאתם לא אשמים.

זכרו שהכל דינמי ומשתנה. גם אם היום אתם עייפים, חסרי סבלנות, מרגישים חוסר משמעות – שימו גבול לתחושות ולמחשבות ל איקס זמן (מותר לי 3 שעות1 8 שעות1 24 שעות) ומסיום האולטימטום לרגש תיצרו שינוי.

למשל תגידו לעצמכם – היום אני עייפה וחסרת חשק לעולם. מחר אקדיש חצי שעה לילדים.

היום לא דאגתי לבריאות שלי. מה מחר אוכל לעשות אחרת? לשתות 5 כוסות מים/ לאכול ירק אחד/ לעשות הליכה של עשר דקות.

תחמו בזמן ובגבול כדי שתוכלו לתת לגיטימציה למה שמרגישים ובמקביל לייצר שינוי קטן בצעדים קטנים.

הפכו את הסרטן והסיפור שלכם לאישי. זה הסיפור רק שלכם והאבחנה רק שלכם. כל גוף מתמודד אחרת ולכל אדם יש את הסיפור שלו והדרך שלו.

הזכירו לעצמכם להישאר בנתיב שלכם מבלי להשוות לאחרים. זה הנתיב שלכם לטוב ולרע והיו בחמלה כלפיו וכלפי עצמכם.

לסיום, בכתבה זו התייחסתי לתחושת האבל, האובדן והאשמה שעולה בקרב מחלימים. תחושות שפחות נותנים להן מקום בשיח של המחלימים ויותר מתייחסים לתוצאות שתחושות אלו גורמות כמו עצב, הצפה רגשית, בדידות, דכדוך וחוסר אנרגיה וכד'.

מתוך הניסיון שלי, עצם ההבנה שתחושות אלו לגיטימיות בקרב מחלימים ושיש אפשרות לטפל בהן ולקבל כלים לרפא אותן יכולה להפוך את ההתמודדות לטובה יותר ואת המציאות לשלווה ושלמה יותר.

עשוי לעניין אותך

נגישות

בואו נצא מזה...

מפגש ייחודי של 90 דקות שעוזר להתמודד עם הטראומה הקולקטיבית לצד משבר אישי

לצאת מזה״ כוללת 5 שלבים:
שלב #1
| הבנה של איפה אני במשבר האישי לעומת הקולקטיבי
שלב #2 | מה הם הדפוסים האישיים שאני מביא.ה איתי
שלב #3 | עבודה פרטנית של גוף – נפש
שלב #4 | תכנית עבודה מותאמת אישית עם ארגז כלים וטכניקות
שלב #5 | המלצות להמשך ועוגנים מתאימים לדפוסים שעלו

50% הנחה

למגיעים דרך האתר