איך להתמודד עם הבשורה המטלטלת של הסרטן

כמטפלת ומאמנת חולי ומחלימי סרטן, התיאור שחוזר על עצמו סביב הידיעה והבשורה המטלטלת של מחלת הסרטן הינו "נפילה לתהום חשוכה ועמוקה שאין לה סוף".

הבשורה מאופיינת בהלם, במכה עוצמתית וברכבת הרים רגשית. יש מכלול רחב של תחושות ורגשות החל מקיפאון, הדחקה לבין פחדים קיומיים, חרדות, מחשבות טורדניות ועד הצורך להיות בפעולה ועשייה באופן מידי ובלתי פוסק למען הריפוי.  

אין ספק שעצם המילה סרטן מייצרת איום גדול. מפגישה את המחשבות עם שאלת הקיום ועם מוות. ייתכן שמקושרת במוח עם תמונות של אנשים חיוורים, קרחים וסובלים. יש חרדה מהאי ודאות שמחכה. 

לצד החוויה הרגשית המטלטלת, נדרשים להתחיל בפעולות בירוקרטיות, מציאת אונקולוג וטיפול רפואי נכון והבנת האפשרויות העומדות בפניכם.

ייתכן שאת חלקכם הסרטן לא הפתיע, הרגשתם תקופה שמשהו לא בסדר אבל לא רציתם ופחדתם לבדוק או להאמין שזה יקרה.

אצל חלקכם התת מודע באיזשהו אופן ציפה למחלה כלשהי כי חוויתם תקופה קשה בחיים שהשפיעה על הגוף ועל הנפש.

אצל חלקכם זה נפל כטיל ביום בהיר. דווקא בתקופה הכי טובה ומאוזנת בחיים שלכם.

במאמר זה אביא בפניכם חלק מהגישות ואופן התתמודדות עם האתגרים כשפוגשים את הסרטן, מתוך הנסיון המקצועי שלי.

לקיחת אחריות על הדרך המתאימה

תחילת התהליך הטיפולי דורשת התמודדויות לא פשוטות.

החיים הופכים למערך של בדיקות, פגישות עם אונקולוג, טיפולים ופרוצדורות בירוקרטיות מתישות ומאיימות.

בתוך כל הסערה יש אינסוף מידע שהמוח מתקשה לקלוט ואף מנסה להדחיק.

בשלב זה יש בדיקה וחיפוש מידע שיביא תשובות לכל מה שיכול לקרות או לעזור בדרך. חלק מהמידע הינו מתוך השוואה לאנשים אחרים שחווים או חוו משהו דומה על מנת לקבל המלצות/ טיפים, תושייה ותקווה. באופן לא מודע השוואות אלו מעוררות הזדהות ויכולים לייצר עוד סטרס או פחדים.

לאחר שנים של ניסיון עם אנשים שמתמודדים עם הבשורה שהם חולים בסרטן, אני תמיד מזכירה שלכל אחד יש את הדרך והסיפור שלו וגם אם לאחר משהו עזר או לא עזר, ההמלצה שלי הינה לעבור את הדרך בעצמכם, להיות קשובים פנימה לנפש ולגוף שלכם, להפעיל את החושים והאינטואיציה כדי לדעת מה נכון לכם ומה עובד טוב עבורכם. ממש לעשות מעין סלקציה או מסננת לכל ההמלצות וההשוואות ולהעביר רק את מה שמרגיש לכם נכון ותואם לאמונות ולהשקפת העולם שלכם. בנוסף, לא לקחת לסיפור שלכם תוצאות חסרות תקווה.

המלצה זו נתמכת במחקר שנעשה בין היתר על ידי פרופ' פרנקל,  איתו זכיתי לעבוד בבי״ח מאיר. המחקר בדק מה מאפיין את החולים יוצאי הדופן שמחלימים למרות הסטטיסטיקה והתחזיות. המחקר הראה כי אותם חולים לקחו את האחריות והניהול של המחלה לידיים שלהם ולא השאירו את ההתמודדות, הטיפול וניהול המחלה לידי סמכות אחרת. 

לשמחתי פגשתי אנשים שלמרות שהסטטיסטיקה היתה נגדם וגם הרופאים לא היו אופטימיים ובכל זאת הסיפור שלהם השתנה. 

מחקר זה ביחד עם הניסיון הטיפולי שלי בחולים מציב את העובדה שרק החולה עצמו יודע מה נכון עבורו ולכן הבחירה לקחת אחריות על המחלה ועל הטיפול בה היא הדרך הנכונה. לא לוותר על שאלות מול הגורמים הרפואיים והמטפלים וקבלת תשובות הולמות שיעזרו לנתב את הדרך.   

זכרו, דרך שמתאימה ונכונה לאדם ספציפי אינה בהכרח הדרך הנכונה לאדם אחר.

תיצרו את הסיפור שלכם. בחרו בעצמכם איזה אדם הייתם רוצים להיות מול ההתמודדות עם הסרטן ועם התקופה הקרובה. צרו תמונה אופטימלית ומיטבית של האיכויות שיש בתוככם שאיתן אתם בוחרים לעבור את הדרך. תהיו אתם ההשראה של עצמכם.

נכון שאלו שאלות קשות בתוך ההתמודדות ובטח שלא בחרתם להתמודד עם סרטן. אבל עדין אפשר לבחור את הגישה שלכם בתוך האי ודאות. 

למי מספרים, איך ומתי

אחרי השוק הראשוני של האבחנה, לעיתים לא יודעים למי לספר.
רגשות כמו פחד וחוסר וודאות מלווים לעיתים גם באשמה. ובאמת, חולים רבים לא יודעים למי לספר על האבחנה שקיבלו מתוך חשש מתגובות של אחרים או לשאת את את העצבות של הקרובים להם.

חוסר הוודאות בתחילת הדרך מותיר הרבה שאלות כמו האם תוכלו להמשיך לעבוד, האם תוכלו להמשיך לתפקד בבית, לאסוף את הילדים ממסגרות וללוות לחוגים, האם המראה ישתנה ובכל פעם שתצאו מהבית תרגישו חשופים.  

גם כאן, התשובות מגיעות עם הדרך ותלויות בחומרת הטיפולים. יש לזכור שכרגע אתם מטפלים בדבר הכי חשוב וזה אתם והבריאות שלכם, יתר הדברים שהיו משמעותיים עד כה יורדים בסדר העדיפויות, גם שמדובר בילדים או במקום עבודה משמעותי.  

נושא נוסף שעולה הוא שהרבה חולים מתמודדים עם הפחד או הרתיעה מהתגובות של הסביבה.

אני שומעת שוב ושוב אנשים שאומרים לי שלא רוצים את מבטי הרחמים ולא רוצים רכילות מאחורי גבם לכן מעדיפים שלא לדבר או לספר. אפילו להסתגר בבית.

עשו את מה שמתאים לכם ונכון לכם. זכרו שמי שחשוב כרגע זה אתם ואל תבזבזו אנרגיה על אחרים, על מה יגידו וכו'. נטרלו רעשים שמסיתים אתכם מהפוקוס על החלמה.

קושי נוסף הינו האם ואיך לספר לילדים או להורים מבוגרים. יש רצון למנוע כאב מהיקרים שלנו. 

אחרי הרבה משפחות שליוויתי, עם הזמן הקרובים שלכם מרגישים שמשהו לא כשורה. ההמלצה שלי היא להתייעץ עם עובד סוציאלי/ פסיכו אונקולוג או מטפל בתחום כדי לדעת איך נכון לתווך את המצב ואת תקופת הטיפולים בצורה הנכונה ביותר לילדים ולקרובים שיש לכם קושי לספר להם.

עד כמה שקשה לכם המתמודדים עם הסרטן, לזכור שגם הקרובים חווים פחדים, אי ודאות ויש לאפשר להם גם תמיכה במידת הצורך. 

ילדים יכולים גם להרגיש בושה או פחד מדחייה של חבריהם עקב המצב. תאפשרו להם לבטא את מכלול הרגשות בכל דרך. אל תיבהלו אם אתם חווים מהם זעם, כעס, תסכול ואף ריחוק. אלו רק רגשות שאם תיתנו להם לגיטימציה הם יעברו טרנספורמציה ויאפשרו פיתוח חוסן וקירבה.

שימוש בהומור בעיקר עצמי עזר למטופלים שלי בתיווך המציאות מול הקרובים.

למדו לבקש עזרה

תקופת הטיפולים דורשת המון. יש לדאוג לליווי לטיפולים, לטפסים, החזרים מביטולים, לבדיקות, לעזרה בבית, לאוכל, לטיפולים תומכים (כמו טיפולים רגשיים ורפואה משלימה למשל). 

הכינו רשימה של כל הנושאים והדברים שתצטרכו בהם עזרה לתקופה הקרובה. 

חלקו את הנושאים לאנשים שסביבכם. בחרו מי תרצו ומי יכול ללוות אתכם בטיפולים, מי יכול לעזור בבית, מי לבירוקרטיה וכו׳…

זוכרים את המחקר על מחלימים יוצאי דופן? זה בדיוק העניין- נהלו את המחלה והטיפול בה ובחרו אנשים שאתם רוצים סביבכם ושאתם סומכים עליהם בתקופה הזו.

משיחות בקליניקה אני יודעת שחלק מהקושי הוא לבקש עזרה ויש תחושה של אי נעימות. זו הזדמנות בתוך הקושי להשליך את האי נעימות ואת הדפוס להסתדר בכוחות עצמכם, לאפשר לעצמכם לקבל ולאוהבים שלכם לתת. 

הרי גם אתם הייתם רוצים לעזור ליקיריהם במצב כזה. גם עליהם יקל שהם ידעו מה האחריות שלהם ואיך הם יוכלו לעזור לכם הכי טוב. לכן למדו לבקש עזרה ונהלו את הצרכים והסמכויות שאתם נותנים לאחרים בתקופה שעומדת לפניכם.

במהלך תקופת המחלה והטיפולים יהיו כאלה שיהיו לצידכם ויהיו כאלה שלא. למרות שזה קשה, בטח כשאתם מתמודדים עם טלטלה בחייכם, בחרו לא להיעלב ולא לקחת אישית.

ייתכן שתחוו אכזבה מאנשים מסוימים. רוב החולים שאני פוגשת בקליניקה מתארים לפחות אדם אחד קרוב שגרם לאכזבה בגלל שהתרחק ולא היה שם בתקופת הטיפולים.

לא כולם יודעים ומסוגלים להתמודד במצבים כאלו. אתם תראו שלא כולם יודעים מה להגיד או איך להתנהג בסיטואציה הזו. לעיתים גם שהכוונות טובות, יהיו מילים ומעשים שירגיזו אתכם. 

יגידו לכם שאתם נראים טוב, שאתם נראים על הפנים, שתקומו מהמיטה, יספרו על משהו כיפי שעשו בזמן שאתם לא מסוגלים וכו׳… 

מותר לכם להתכווץ ולתת לגיטימציה לכל מה שאתם מרגישים. לצד זה זכרו שגם האנשים שמולכם מוגבלים ביכולת שלהם ובהתמודדות שלהם עם סרטן או מחלה אחרת.

בתהליך המטלטל שאתם עוברים אל תבזבזו זמן ואנרגיה מיותרת על אחרים שאתם חווים אכזבה מהם. תתמקדו במי שכן נמצא ומי שעושה לכם טוב ונעים בתקופה הזו. 

זכרו לנשום ולהחזיר את הפוקוס אליכם גם שנאמרים דברים שמרגיזים אתכם. הנשימה תאפשר לכם לחזור אליכם ולא להיות בתגובתיות שתתיש אתכם ואולי לא התכוונתם אליה.

תקשורת פתוחה ומקרבת

בקליניקה הרבה פעמים עולה הפער בין מה שהחולה רוצה לבין הרצון של בני המשפחה. 

ייתכן והרצון שלך, המתמודד/ת עם הסרטן הוא ליותר שקט, אולי יותר עזרה, אולי לא לענות כל יום על השאלה של איך אתם ומה אתם צריכים. ייתכן שתרצו או תוכלו לעבוד רק חלקית או בכלל לא, ייתכן גם שתרצו לשקול התייעצות לגבי הפוגה בתוכנית הטיפולים או במינונים.

לכולנו יש נטייה לחשוב שאחרים, בייחוד הקרובים,  אמורים לדעת למה אנחנו מתכוונים ולהבין אותנו גם ללא מילים.

הציפיה הזו עלולה לייצר מתח, תסכול, אכזבה או כעס במערכות היחסים שלנו.

בפגישות עם המטופלים שלי יש הרבה התייחסות ומקום לרצונות ולדרך שבה אפשר ליצור תקשורת שהיא מקרבת ואינה יוצרת ריחוק.

כפי שהזכרתי בסעיף הקודם, בתקופת הטיפולים העמוסה, לא תמיד יש מקום לחשוב ולבטא את הרצונות שהם הכי מדויקים לדרך של החולה להתמודד. אני נתקלת גם בקושי לבקש עזרה וגם בקושי להגיד מה רוצים ואיך רוצים. הרבה פעמים מחוסר תשומת לב וציפייה שהאחרים יראו את זה בלי שנגיד.

גם כאן אני תמיד מזכירה לחולים שהקרובים שלהם רוצים בטובתם אבל גם הם חווים חוסר וודאות ואובדן שליטה. הרצון שלהם שהחולה הקרוב לליבם יעשה הכל בשביל להחלים והכל בשביל לחזור לתפקד כמו בעבר כי דרך ראות עיניהם זה ייתן ביטחון והתקדמות בריפוי. הם לא יכולים לדעת באמת מה אתם חווים ועבורם (כל מה שתעשו כמו פעם (מוכר) ייצר ביטחון ולכן לפעמים ידחפו אתכם לחזור לתפקד בבית או ללכת לעוד סוגי טיפולים אחרים. 

הדבר הכי חשוב זה התקשורת. שתפו ברצונות שלכם, ברגשות שלכם ובתחושות שלכם. 

בתקופות כאלו רק שיתוף אותנטי מייצר ביטחון ומפחית את האכזבות והתסכולים. מפנה את הכוחות והמשאבים להחלמה. 

התייחסו לגוף והנפש כאחד

אמנם הגוף חולה פיזית אבל גם מבחינה רפואית יודעים היום את החשיבות של סטרס בהתפתחות מחלות ומכירים בהשפעה שיש לנפש שלנו על הגוף שלנו.

טיפוח הקשר בין הגוף לנפש יאפשר לכם לתמוך בעצמכם בצורה עמוקה יותר בתהליך הריפוי.

תרגלו טכניקות נשימות והפחתת סטרס, היו בסביבה שנעימה לכם ושאינה יוצרת מתח ודריכות, בחרו אנשים סביבכם שנעימים לכם, טפלו בשינה שלכם, תעזרו בטיפול שיאפשר לכם למצוא את המשאבים הפנימיים ואת העוגנים בחייכם על מנת שתוכלו לעבור את תקופת הטיפולים בצורה המיטיבה ביותר עבורכם.

במהלך הטיפולים ייתכן ותחוו תחושת דחייה מהגוף ומעצמכם, כי הוא משתנה בזמן טיפולים, כאוב וגורם לסבל. אולי אפילו הוא מאיים בגלל שאיבדתם שליטה על מה שקורה בתוכו. 

ייתכן שתופעות הלוואי של הטיפולים ישפיעו על מצב הרוח שלכם.

יכול להיות ותרגישו חרדות מהטיפולים או בכלל מהבריאות שלכם.

כל אלו הם תוצאה של מחשבות ורגשות שמשפיעים על עוצמת הסטרס ובהתאם על הגוף או הפוך. ייתכן כאב פיזי או חוסר נוחות פיזי שישפיע על הרגשות שלכם, על המחשבות וגם יעצים את הסטרס.

דווקא בתקופה הזו חשוב להיות במודעות ולבדוק את מערכת היחסים שלכם עם עצמכם, עם הגוף, עם הסרטן, עם הטיפולים, תופעות הלוואי וכד'. מודעות ועבודה על מערכות היחסים האלו ביחד עם הקשר שלהן לנפש תעזור לכם בדרך שלכם להחלמה.

בקליניקה שלי, כדי לפתח חוסן, גישה מיטיבה ומערכות יחסים המתמקדות בבריאות עם כל החלקים שבנו, אני משלבת טכניקות של דמיון מודרך המאפשרות גישה עמוקה יותר והתבוננות גם ברמת המודע וגם ברמת התת מודע.

ההמלצה שלי היא לשים את הפוקוס גם על הנפש ולא לזנוח אותה. היא תעזור לכם לרתום משאבים בדרך שלכם ובתקופת הטיפולים.

לסיכום, בכתבה זו הבאתי מספר נושאים שחשוב להתייחס אליהם ולדאוג להם כשמתמודדים עם מחלת הסרטן.

אני יודעת מניסיוני מול מטופלים בקליניקה שזו התקופה הכי מאתגרת שהם חוו בחייהם אבל הקו שתמיד עזר להם הוא שלא משנה מה שמעו, קראו, מה אמרו להם או מי אמר, הדבר הכי חשוב זה לזכור שאין אמת אחת או דרך טיפולית אחת מותאמת לכולם ולכן עליהם למצוא ולהתאים את המפתח המדוייק שלהם בדרך להחלמה.

מציאת אותו מפתח זה עיקר עבודתי בקליניקה עם חולי סרטן ומחלימים.

הזכירו לעצמכם בתקופה הזו שאתם יודעים הכי טוב לגבי עצמכם. פעלו בדרך שמתאימה לכם, עשו מה שנכון לכם ומיטיב עמכם ואל תבזבזו את האנרגיה שלכם על דברים או אנשים שלא תומכים בדרך ובריפוי שלכם.

עשוי לעניין אותך

נגישות

בואו נצא מזה...

מפגש ייחודי של 90 דקות שעוזר להתמודד עם הטראומה הקולקטיבית לצד משבר אישי

לצאת מזה״ כוללת 5 שלבים:
שלב #1
| הבנה של איפה אני במשבר האישי לעומת הקולקטיבי
שלב #2 | מה הם הדפוסים האישיים שאני מביא.ה איתי
שלב #3 | עבודה פרטנית של גוף – נפש
שלב #4 | תכנית עבודה מותאמת אישית עם ארגז כלים וטכניקות
שלב #5 | המלצות להמשך ועוגנים מתאימים לדפוסים שעלו

50% הנחה

למגיעים דרך האתר